ערעור לפי חוק שרות התעסוקה , התשי"ט - 1959, על החלטת ועדת הערר כי סירובה של המערערת לקבל את העבודה המוצעת לא היה סירוב מוצדק על פי חוק הביטוח הלאומי

פסק דין

1. בפנינו ערעור לפי חוק שרות התעסוקה , התשי"ט - 1959, על החלטת ועדת הערר שע"י
לשכת שרות התעסוקה בבני ברק, מיום 12.10.99 )להלן - "ההחלטה"(. בהחלטה נקבע, כי
סירובה של המערערת לקבל את העבודה המוצעת, עקב רצונה לטפל בבני משפחתה בעצמה, לא
היה סירוב מוצדק על פי חוק הביטוח הלאומי ולפיכך, נדחה הערר שהגישה.

2. אין מחלוקת , כי המערערת נשלחה על ידי המשיבה לעבודה במפעל טקסטיל , )להלן -
"המפעל"(. שעות העבודה במפעל, היו משעה 07:00 עד 16:00. אין גם מחלוקת , כי מדובר
במפעל הסמוך למקום מגורי המערערת. לטענתה הוא מצוי במרחק של כ- 20 דקות הליכה
מביתה.

בנימוקי הערעור ובדיון בפנינו, טענה המערערת, כי לא יכלה לקבל את העבודה במפעל,
מאחר והיתה מטופלת בשני ילדים, האחד בן שנתיים והשני בן 3 חודשים ולפיכך:" אין שום
מטפלת שיכולה לקבל את הילדים בשעה 06:30 בבוקר ." כן הוסיפה המערערת בנימוקי הערעור
כי אין תחבורה מביתה לעבודה.

המערערת הודתה בדיון , כי היא לא פנתה מיד עם קבלת ההפניה למפעל, ולא זכרה מתי היתה
פנייתה. כן הודתה המערערת בדיון, כי למעט שיחה כללית עם חברותיה, לא חיפשה בפועל
מטפלת, דהיינו, לא פרסמה מודעה על כך בעיתון ולא תלתה מודעות באיזור מגוריה בנדון.

3. לטענת ב"כ המשיבה, המערערת סירבה לקבל את העבודה שהוצעה לה ולכן יש לדחות את
ערעורה. לדידו, המערערת לא עשתה כל מאמץ כדי לנסות ולעבוד. היא באה למשיבה כדורשת